זה היה לפני המון שנים. ממש המון.
לא שהיום לא יכולתי למצוא את עצמי באותו המצב... אבל היום, הסוף היה כנראה פחות מרגש.
כן, כן, זה סיפור מהתקופה "שלפני הטלפונים הניידים"... בהחלט פיסת היסטוריה.
בבוקרו של יום שישי, את הצמוד הצעיר והחתיך (דה אז. לא הבנתם...חתיך גם היום. צעיר דה אז) השארתי בבית.... ונסעתי לי.
אין לי שמץ של מושג מה היה היעד. אולי, כי לא הגעתי אליו, בסופו של יום.
פשוט נתקעתי עם הרכב. אי שם באחת משכונות דרום תל אביב.
בשכונות האלו, שביום שישי, מכל מטבח בוקע ריח של בית. של מסורת. של אהבה. של שמחה. הכנות לקראת שבת המלכה.
לרוב, במצבי "מצוקה" שכאלה, אני קודם כל, מתחילה לבכות ואז מתקשרת לבעלול שיבוא לחלץ אותי.
כאמור, נידיים לא היו אז וטלפון ציבורי לא ראיתי באזור וכך, בלי לחשוב יותר מדי, התחלתי ללכת לכיוון אחד הבתים.
היו אלו בתי שרשרת. יש המכנים אותם "רכבות" ויש המכנים אותם "בלוקים". 3 קומות. שתי דירות בכל קומה. הקומה הראשונה, סוגרת גינה הקומה העליונה, מספחת את הגג. זה סוגר מרפסת, ההוא חלון, אחד מוסיף חדר (אתה אף פעם לא מבין על מה הוא עומד. נראה תמיד תלוי באוויר), פה תלוי מזגן ופה כביסה. שכונה.
זו ממש לא היתה "שכונת פאר וגם לא שכונה של יופי"... כדברי השיר, אך היה בה משהו אחר. משהו חם, מחבק, מזמין. משהו שאין בשום מקום אחר.
התקדמתי לעבר אחת הכניסות, דלת הכניסה כבר מזמן נעקרה משם, עליתי חמש מדרגות, לקומה הראשונה. הדלת היתה פתוחה מעט. צלצלתי בפעמון. הוא לא עבד. דפקתי. אין קול ואין עונה. דפקתי שוב. "ת'כנסי". בקע קול של אישה מבוגרת מן המטבח.
"ת'כנסי" ? ...חשבתי לעצמי. את הרי לא יודעת מי בדלת...מצד שני, אם היא כבר פתוחה...לא נראה לי שהפורץ היה דופק וממתין שיענו לו. נכנסתי... כמגנט, הובלתי אחר הריח, אל המטבח.
התמונה שנגלתה לעיני, לא תשכח ממני לעולם.
מטבח קטנטן. ישן. ישן. ערימת כלים וקערות נירוסטה ענקיות מתייבשות על אדן החלון, מגירה שבורה, שולחן פורמייקה קטן ירוק, צמוד לקיר, ומשני צידיו שני כסאות מתקפלים.
הרצפה היתה עמוסה סלים מהשוק. מאחד, בקע ירק בצבע ירוק עז שהטריות שלו התפרצה לכל עבר. לצדו, סל עם דגים עטופים בנייר עיתון, פירות טריים וירקות העונה. סלים. סלים. לא ראו רצפה.
ועל הכסא ישבה אישה מבוגרת מאוד. ועסקה במלאכת הבישול. היא לא בישלה. היא עסקה במלאכת הבישול. יש הבדל. הבדל גדול.
"הא יא בינתי",פנתה אלי.
"גברת נכבדה, נתקעתי עם רכבי פה ממש ממול, יש אפשרות לבצע שיחת טלפון לבעלי? " אשלם עבורה.
"בבקשה, יא בינתי".
התקשרתי. הוא אמר, שתוך כמה דקות הוא מגיע ושאחכה בפינת הרחוב.
אבל אני... אני פתאום הבנתי שהרכב לא סתם נתקע. מישהו רצה שאכנס לבית הזה. מישהו בחר בשבילי, לראות את האישה הזו. את סלי הקניות העמוסים כל טוב.את השפע הענק של הפשטות, החום והאהבה בתוך העוני הגדול של אותי מהבית.
הריקנות והמחסור ניבטו שם אפילו מן הקירות, אבל במטבח הקטן והרעוע הזה, ניגן ניגון אחר לגמרי. ניגון של שפע, של אהבה, של נתינה אין סופית והכל האיר באור אחר.
הכל היה שם בסלים.
הכל היה באותו המטבח.
הכל. כל מה שאדם חולם.
המון אהבה, מסירות, מסורת וכבוד לאוכל שמזין אותנו.
רציתי להישאר שם שעות... לצפות בה עובדת בכזו מיומנות ועם כל כך הרבה אהבה. לא מחפשת קיצורי דרך...להיות חלק מסועדי ארוחת השבת. לשמוע את ניגוני התפילה. להאזין לרעש הכפות בסירים. איזה ניגון.
פתאום קצת הצטערתי שהוא ענה והגיע מיד.
אפשר בבקשה מתכון אחד לפני שאלך, הריח פה משכר.
"בטח יא בינתי. את תזכרי ? למה, אין לי נייר."
ואני בלבי חשבתי... אני אזכור הרבה מעבר למתכון הזה. אני אזכור לעד, כמה סל מהשוק, זוג ידיים אוהבות, ולב אחד ענק, בלי מטבח מפואר עם אי ומכשירי חשמל, בלי תארים מהאוניברסיטה ואפילו בלי לדעת קרוא וכתוב... יכול למלא ולהטעין, כל כך הרבה אנרגיה ואהבה בכל כך הרבה אנשים.
זה היה שיעור ענק לחיים. למסורת. לזיכרונות. למשפחה.
אני תמיד האמנתי ואאמין ששום דבר לא קורה סתם.
הנה המתכון. אבל שתדעו דבר אחד... הוא יוצא יותר טעים אחרי שמבקרים במטבח שלה, אז תדמיינו שאתם שם..
"יא בינתי, את שמה את העגבניות על האש של גז. ככה. בלי כלום. אבל שהוא עושה לך שוק, שייקח את האדומות הרכות, כן ?. וגם אחד פלפל חריף. לקלף הכל טוב טוב. לחתוך ככה, גס, להוסיף שום חתוך ככה, כוסברה, מלח, שמן וקצת מיץ לימון. זהו. יא בינתי. יאללה...שיהיה שבת שלום" "שבת שלום גם לך אישה יקרה".
מזמינה אתכם לעקוב אחרי באינסטגרם וכמובן, לא לשכוח לצלם, להעלות לאינסטגרם ולתייג אותי. לכניסה זריזה לאינסטגרם שלי - לחצו כאן
היידה, תתחילו לבשל מחמאות.
צילום:מיה חסון
המצרכים:
4 עגבניות אדומות ורכות
פלפל חריף
2 שיני שום קצוץ דק
2 כפות כוסברה קצוצה
מלח
שמן
אופן ההכנה:
לקלות את העגבניות והפלפל החריף על אש גלוייה. לקלף.
לחתוך גס, להוסיף שום, כוסברה, מלח, שמן וקצת מיץ לימון.